<h1>פירוש רבינו יהודה ב"ר אלעזר הכהן על חולין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. בגמרא פריך הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד. ושקלו וטרו בה כמה אמוראי. ורבינא שני בה תרי שינויי. ופסק הרב לקמן [י"ב ע"א] כאיכא דאמרי דהכי קתני הכל שוחטין, כל המוחזקין שוחטין אע"פ שאין מומחין. פירוש מומחין, בקיאין במלאכת שחיטה, שראינו ששחטו לפנינו כמה פעמים יפה ולא קלקלו. ואע"פ שאין מומחין, כלומר שלא ידענו בהן אם יודעין לומר הלכות שחיטה או לאו, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וההיא דרבי יהודה [ט' ע"א] דאמר כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור וגו' מיירי דודאי לא ידע מידי. ומי שאינו מוחזק שלא שחט לפנינו שתים ושלש פעמים לא ישחוט, שמא יתעלף. פירוש לשון עייפות וחלישות לב, שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה. כמו [עמוס ח'] תתעלפנה [הבתולות] היפות והבחורים בצמא. ואם שחט ואמר בריא לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרוסו שמא יחלידו. לפי שאין להן דעת. ושכור (שנתנבלה) [שנתבלבלה] דעתו דינו כשוטה. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן ששחטו שחיטתן כשרה. האי וכולן לאו אחרש שוטה וקטן בלבד קאי, דאם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיתנא, דהא עלייהו קאי ומינייהו סליק. אלא קאי נמי אשאינו מוחזק, דאמרינן לא ישחוט שמא יתעלפה, וליתיה קמן (דלישיה) [דנישייליה], סגי [אם] אחרים רואין אותו (שמא) [שלא] נתעלף. אבל איתיה, צריך דלישייליה. בגמרא [י"ב ע"ב] דייק מדקתני שמא יקלקלו, ולא קתני שמא קילקלו, דהא אדיעבד קאי ושייך למיתני שמא קילקלו, זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה, ואע"ג שאחרין עומדין על גבן, שהרי מועדין הן תמיד לקלקל.
<h2>דף ח:</h2>
קולף. את בית השחיטה. מפני שבלעה שמנונית הסכין. ומדיח. במים [את] בית השחיטה. בגמרא מפרש דכולי עלמא בית השחיטה צונן, כלומר אין חום בית השחיטה חזק לבלוע. מאן דאמר קולף, אגב דוחקא דסכינא בלע. ורבינו שלמה ז"ל פוסק לחומרא שקולף. וזה לשונו, וכיון דלא איפסיקא הילכתא, ואיסורא דאורייתא הוא, עבדינן לחומרא. דקיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר. ומכל מקום לכתחלה לא ישחוט, דהא השוחט [קאמר]. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל לחומרא. בחמין. צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית הטרפה. בצונן. דקסבר בית השחיטה צונן הוא ולא בלע הסכין, שלא נתחמם. והילכתא אפילו בצונן. פסקא דגמרא היא. ואע"ג דמגעילה לסכין בצונן, דבית השחיטה צונן וגבי סכין של היתר הוא דפסק הילכתא להתירא, דלא מיתסר בבליעה זו דקשה הוא לבלוע אלא על ידי רתיחה. אבל גבי סכין של גוים דאיסורא לא פסק [כן], מפני שסכין אסורה, והבשר רך לבלוע. בליתא דפרסא. פירוש חתיכת וילון בלואה, ויפה לקנח בה מפני שהיא קשה. פרסא. תרגום [שמות ל"ה] מסך הפתח [פרסא]. מכפרא. פירוש מקנחה. וחבירו בגיטין [נ"ו ע"א] ובעא לכפורי ידיה בההוא גברא. ובעזרא [פ"א] קרי המזרקים "כפורי זהב", על שם שמקנח בהן באצבעו מן הדמים. אחד ששוחט בה. ולא יחתוך בה דבר אחר. שלא תיפגם ותתקלקל, ופעמים שיבואו לידי איסור שישחוט בה בלא בדיקה. חלבים. למכור בשוק. וליתקין חדא. לחלבים ולבשר, ויחתוך בשר ואחר כך יחתוך חלבים. ואע"ג דהדר מחתך בה בשר כשתבוא בהמה אחרת, כיון דחלבים צונן, בהדחה סגי ליה או בקינוח. גזרה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר. בבהמה אחת. והוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח. גזרה שמא ידיח חלבים תחלה ויהיו (ידיו) [המים] מטונפות מן השמנונית על ידי שפשוף הידים ואע"ג שהוא צונן. ואחר כך ידבק בדפנות הבשר ואע"ג שהוא צונן שאינו נבלע בו, נדבק הוא מבחוץ. לא ליסחוף איניש כפלא. פירוש הכסלים שחלב הכליות דבוק שם, לא יכפה אותם על בשר אחר, שהחלב מוטל על הבשר ויתחמם, (וישוב) [ויזוב] על הבשר שהוא תחתיו. כי תריצי נמי. כשהן מונחין על הדף [כדרכן] החלב למעלה הא קא בלעי כלפי גופיהן מחלב הדבוק בהן. קראמא. קרום. פסיק מתתאי. מפסיק בין חלב לבשר, והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים, ועב הוא וחזק. ולכך הוא אסור, שהחלב נבלע בו. אבל אין נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו.
<h2>דף ט.</h2>
מעילאי נמי איכא קראמא. כי סחיף להו על גבי בשר יש קרום שמפסיק, שאין לך חלב שאין לו קרום דק מלמעלה. מיפתת. לשון [ויקרא ב'] פתות אותה [פתים]. כלומר מפני שהוא דק וקליש יתפתת וילך לו. כתב. לכתוב, שידע לחתום שמו, אם ישב בדין או לעדות. שחיטה. לאמן ידו לכך, ואע"פ שהוא בקי בהלכותיה. קשר של תפלין. יש בו אומנות, שעשוי כמין אות דל"ת, שיהא נראה בהן שד"י, שהן חקוקין בקמט העור כעין שי"ן, והקשר עשוי כמין דל"ת. ורצועה של יד כמין יו"ד. ורב יהודה לא פליג עליה דרב חיננא אלא משום דהני שכיחן. תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תמיד והכל בקיאין בהן ואין צריכין תלמוד, שמנעוריו בקי בהן, ובעבור זה לא הזכיר אותן רב יהודה.
גמרא. שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. בפרק השוחט תנן לכולהו אם שהה כדי שחיטה אחרת וכול' הרי שהייה. היה שוחט והתיז הראש בבת אחת, שלא הוליך והביא, היינו דרסה. שחט את הושט ופסק הגרגרת, היינו עיקור. או שהחליד את הסכין, היינו חלדה, וקאלהו [—ואמרו (כ' ע"ב)] כחולדה שמכסת בחורין. השוחט בתוך הטבעת, היינו הגרמה. והתם מפרש להו ואזיל. ולשון הגרמה, שמכריע ידו לצאת חוץ למקום הכשר לשחיטה, כמו שנ' שוקל לו עין בעין נותן לו גירומיו, הכרעות, בבבא בתרא [פ"ח ע"ב]. כולהו תנינהו במתניתין. דהשוחט שבהמה מתנבלת בהן. וכיון דאינו בקי בהן פשיטא דאסור לאכול. וכי שמואל דאמורא הוא מתניתין אתא לאשמועינן, שכבר היתה שנויה ועומדת. דלא ידע. דאינו שאסור לעשות כן ומאכילה לנו.
לא בדק. הסימנין לאחר שחיטה מאי. טרפה, שחיטה שאינה מטמאה כדאמרינן בהעור והרוטב [קכ"ח ע"ב] וכי ימות מן הבהמה, מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה, ואיזו זו זו טרפה שנשחטה. נבלה. דלאו בחזקת שחיטה מחזקינן לה, כדרב הונא, דחשב לה מתה. בחזקת איסור עומדת. שהרי אסורה משום אבר מן החי, הילכך אם נולד בה ספק בשחיטתה ובאת להעמידה על חזקתה, שהרי בכל ספק אנו אומרים העמד דבר על חזקתו שהיה בה מתחלה, שאינך יכול להוציאה ממנה אלא על ידי ספק. נמצאת אומר שבהמה זו אסורה, שהרי בחזקת איסור היתה תחלה, ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי. אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה. נשחטה הרי היא בחזקת היתר. דרוב בהמות שנשחטו הרי הן בחזקת היתר ודייקי בגמרא מדקאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר, ולא קאמר נשחטה הותרה. דאפילו נולד בהן ספק טרפות, כגון בא זאב ונטל את בני מיעיה וגו', ספק קודם שחיטה היה בה, ספק לא היה בה ויש לתלותו לאחר שחיטה, מוקמינן לה בחזקת היתר, ואזלינן אחר רוב בהמות, ורוב בהמות אינן טרפות. דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק, דתימר העמד דבר על חזקתו. למקצת. נשחטה הרי היא בחזקת היתר וכול', פירוש בחזקת היתר, לענין בא זאב והדומה לו, דיש לנו במה נתלה, אבל אסורה עד שתיבדק, דבחזקת היתר אמרינן, ולא אמרינן מותרת באכילה. דבחזקת היתר משמע "עד שתיבדק". מנקר. לשון נקב.
<h2>דף ט:</h2>
שמא במקום נקב ניקב. וריאה שאבדה קודם שבדקה. רבינו משה ז"ל [פי"א מהלכ' שחיטה הי"ג] מפרש דתלינן לה בכשרות כדתלינן בזאב עם בני מיעים. ורבינו שלמה ז"ל כתב בפירושו, והיכא דאיתרמי (דאי נפקא) [דאיתפקא] ריאה ולא בדק מתאכלא. דסמכינן ארוב בהמות, ואדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר. ואין מפרסמין את הדבר. ובתשובותיו חזר בו ואמר, מאי דשאני ריאה מבני מיעים, לפי שהריאה עלולה לקבל טרפות, והיא שואבת מכל מיני משקין. ולעולם היא בחזקת איסור עד שתיבדק. ומסיים, דהא לא הצריכו לנו לבדוק מכל י"ח טרפות כי אם ריאה.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין. ולאחר מיכאן נמצאת פגומה, וידע הוא שכששחט בדקה קודם שחיטה מיד. אפילו ששיבר עצמות. בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למיתלייה בעצמות. פסולה שמא בעור הבהמה נפגמה. ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו, שהפגם קורע, וקרא אמר [דברים י"ב] וזבחת. בעצם נפגמה. באותן ששיבר.
<h2>דף י:</h2>
הילכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר בה. דחיישינן לעור. וכן הורה ר' יעקב ביר' יקר. והילכתא כותיה דרב נחמן כששיבר בה עצמות. כי תלינן הפגימה בעצם. והוא הדין אם נשבר עצם המפרקת דתלינן ביה. ואותה ששחטם לפניה, אם יכול לבררם כשרות. תליסר חיותא. שלא בדק בין זו לזו, ולאחר שחיטת כולן נבדקה ונמצאת סכין פגומה. ולהכי ראוי למי שישחוט, ואפילו בהמה אחת. (צריך) לבדוק הסכין אחר שחיטה דילמא נפק מיניה חורבה וישחוט הרבה, ותהיה אף הראשונה אסורה.
<h2>דף יב.</h2>
דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. כלומר רוב השוחטין. והלך ומצאו שחוט. פירוש והלך בעל הבית. ומצאו שחוט. ולא ידע מי שחט, אם שלוחו או אחר. ואיכא מרבותא וכול'. פירוש הוא רבינו חננאל ז"ל, ולית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. דהכין מסקנא דגמרא מבתר רבינא דאמרי' בענין מי שאבדו לו גדייו וגו'. אמר רב נחמן בר יצחק (ז"ל) [לא] דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והכין מסקנא, אם אבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין אע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אם מצאן באשפה שבשוק דברי הכל אסור. ואם מצאן בבית דברי הכל מותר. ואם מצאן באשפה שבבית מסתבר כר' יהודה שאוסר כדמסיק.
<h2>דף יב:</h2>
דמן חבריא. פירוש מבני הישיבה. כדרכה. פירוש כהוגן. הוא דתני לה. פירוש והוא (אמר) [דתני] לה דאשכח מתניתא. והוא אמר לה הלכה כרבי נתן. פירוש הוא אמר לה מדעתו הלכה כרבי נתן, דלא בעינן כוונה בשחיטה. אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה, דכתיב וזבחת ואכלת. פירוש מה שאתה זובח אתה אוכל. ובגמרא פריך והא בעינן מוליך ומביא. ומתרץ שהלכה ובאה כדרכה. פירוש שהלכה כהלכתה, והכתה בכותל וחזר וחתכה. והוא הדין דמצי נמי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר מלוא צואר, דסגי לה בהולכה לחודא כדלקמן [ל' ע"ב], אבל לכל דהו מהדר לאוקמה אפילו באיזמיל.
<h2>דף יג.</h2>
שחיטת נכרי נבלה. בגמרא דייק נבילה אין איסור הנאה לא, ודלא כרבי אליעזר (דא"ר) [דאי ר'] אליעזר האמר סתם מחשבת נכרי לע"ז, ואסורה בהנאה. ולא חיישינן שמא מין הוא דאין רוב מינין באומות, דגוים שבחוצה לארץ לא עובדים ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם.
<h2>דף יג:</h2>
מטמא במשא. בגמרא פריך פשיטא כיון דנבלה היא מטמא במשא. ומתרץ רב אמי הכי קתני זו מטמאה במשא, ויש לך אחרת שהיא כזו ומטמא במשא ואינו מטמא באהל, ואיזו זו תקרובת ע"ז, ודלא כרבי יהודה בן בתירא. והכי משמע מתניתין אין טומאה בשחיטת נכרי אלא כשאר נבלות דמטמא במשא, אבל אין בה טומאת אהל ואפילו שחטה לע"ז. השוחט בלילה וכול'. מפרש בגמרא.
ודוקא דיעבד. דהכי משמע השוחט, דיעבד אין לכתחלה לא. ואי איכא אבוקה וכול'. ודייק רב אשי ז"ל בגמרא, דמתני' בלא אבוקה, וברייתא קתני בשאבוקה בידו, דמתניתין קתני לילה, דומיא דסומא, וברייתא קתני דומיא (דסומא) [דיום].
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת ויום הכפורים וכול'. ובגמרא [ט"ו ע"א] מוקי ליה למתניתין בשוגג, ורבי יהודה היא דאמר המבשל בשבת [בשוגג] יאכל למוצאי שבת, ולא [ב]שבת, הוא הדין לאחריני. ואע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא, עבירה מיהא איכא, ובעינן דלא נמטייה הנאה מעבירה, ולכך ימתין בכדי שיעשו. ומתניתין דקתני שחיטתו כשרה, דוקא למוצאי שבת, אבל ליומא אסורה באכילה בין לדידיה בין לאחריני. כך פירש רבינו שלמה ז"ל.
<h2>דף טו:</h2>
באומצא. פירש רבינו שלמה ז"ל לכוס. ויש מפרש בחומץ. אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא למיגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום זית דחולה בעי למישחט כולה. מתניתין. השוחט במגל יד וכול'. בגמרא מפרש לה. הכל שוחטין. בגמרא [י"ז ע"א] מפרש לאיתויי ישראל משומד, וכדרבא [דאמר] משומד לאכול נבילה לתיאבון בודק סכין ונותן לו. כלומר [מותר לאכול] משחיטתו. דמאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו, כי שחיט, שפיר קא שחיט. דכל כמה דיכיל למיכל התירא לא אכיל איסורא. ודוקא שאינו עובד ע"ז, ושאינו מחלל שבת בפרהסיא, ושאינו מין שהוא כופר בתורה ובמשה רבינו עליו השלום אלא שהוא משומד לעבירה אחת או עבירות הרבה מחמת תאוה ואומר שהוא חוטא. אבל יש בו אחת מכל אלו הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה. הצדוקים והבייתוסים ותלמידיהם וכל הטועים אחריהם שחיטתן אסורה, כך פירש רבינו משה ז"ל.
ולעולם שוחטין. מפרש בגמרא בין ביום בין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה. ובכל שוחטין. בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. מגל קציר. שקוצרין בה התבואה, שפגימותיה כולן נוטות לצד האחד בשיפוע. מגירה. סכין מלא פגימות, ואינן משופעות כשל קציר אלא מכוונות, שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימה אוגרת. שיניים כתחובים בלחי של בהמה. והצפורן. מחוברת. שהן חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. ודאי האי חונקין אשארא קאי ולא אצפורן, דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר. כדרך הולכתה. דרך הליכתה, שדרך הליכתה אינה קורעת, מפני שראשיהן כפופין מאד. גמרא. דילמא אתי למיעבד באידך גיסא, במקום פגימות. ושמעינן מינה דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה, דהא הכא גזרינן משום אידך. וכ"ש היכא דבההיא גיסא גופה פגומה. רבינו שלמה ז"ל. בצור ובקנה לכתחלה לא. דשחיטה לכתחלה בעינן בתלוש דכתיב ויקח את המאכלת וכול'. סימוניא דאגמא. פירש גאון ז"ל קניא שכאבא שמו, ומהלך במים על הארץ, וקרומותו משונה וחדה ואינה מתפגמת, ומתחככת כשאר הקנים, לפיכך השוחט בה שחיטתו כשרה. ופירוש קניא שכאבא, קנה שוכבת. אי נמי קנה ששוחטין בו. ורבינו שלמה ז"ל פירש עשב הגדל באגמי מים, וכשהוא (חד חותך) [יבש חדוד] וחותך (והן) [ואין] קיסמין (ה)נבדלין ממנו. וכן פירש בערוך [ערך סימנא]. (אלו) [אלא] שהסכין למעלה. כעין כל השחיטות. חיישינן שמא [ידרוס. מתוך ש]הצואר על הסכין (ו)יתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא. והא קתני בברייתא בגמרא, לצדדין קתני, צואר בהמה למעלה וסכין למטה, בתלושה. שאדם אוחז בסכין למטה ושוחט, והבהמה תלויה באויר, וזה מוליך ומביא הסכין. סכין למעלה וצואר למטה, במחוברת. כלומר אף במחוברת. רב פפא (ז"ל) [אמר] לא תוקמה בשינויא דחיקא, (אבל) [אלא] תרוייהו אתלוש ואמחובר קיימי, ואפילו הכי לא תקשי לרב ענן, דהא קתני (לאו דוקא) סכין למטה וצואר למעלה במחובר, בעופא דקליל. ובהמה דקתני לאו דוקא.
<h2>דף יז:</h2>
סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה. ואין בה חילוק בין אוגרת למסוכסכת, שאפילו כולה מסוכסכות פסולה. דמסוכסכת היינו שאין לפגימה אלא עוקץ אחד, והעוקץ השני הוחלק במשחזת, ומכשר לה לקמן כי איכא חדא פגימה מסוכסכת כשהוליך ולא הביא, שלא פגעה השחיטה בעוקץ משהגיעה לסימנין. וכגון דקיימא ארישא דסכינא, שכשהגיע לעוקץ עדיין לא נחתכו העור והבשר, שיקרע העוקץ הסימנין בירידתו. אבל כאן, שיש פגימות הרבה, אפילו כולן (מסוכסכת) [מסוכסכות], עוקץ של פגם ראשון מחליש העור והבשר, והפגם השני בא לסימן וקורע. והא דתנן [י"ח ע"א] השוחט במגל קצר דרך הליכתה בית הלל מכשירין, מפני שמגל קציר עוקצי הפגימות כפופין מאד ואין קורעין דרך הליכתה כלל. אבל עוקץ ששינו כפוף קורע אפילו בירידתו כשהסימנין יורד[ין] ממנו ונכנס הפגם. מסוכסכת כשרה. וכדמפרש ואזיל. משתי רוחותיה. (או) [שיש] שני עוקצים לפגם אחד לראשו ואחד לסופו. ולשון אוגרת, כמו [משלי ו'] אגרה בקציר, לשון אסיפה, שאוגרת הצפורן לתוכה בין שני עוקציה. מרוח אחת. לפי שאין לפגימה אלא עוקץ אחד. והשני הוחלק במשחזת ואינה אוגרת אלא מעכבת הסימנין והבשר. [מסכסכת הוא] לשון סכסוך, כמו [ישעי' י"ט] וסכסכתי מצרים במצרים. שחיטתו פסולה. נבלה. ואפילו דיעבד. שחיטתו כשרה. וכדמוקי לקמן כשהוליך ולא הביא, אפילו הכי לא ישחוט לכתחלה שמא יוליך ויביא. עולה ויורדת. פירוש כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והרי באמצע הסכין נמוך שם. דדמיא לסאסא. פירוש זקן השבלים שאינו חלק, כך הסכין (שיש) [שאין] פיה חלק, אבל פגם מיהא אין בה. בשימשא. נותנין אותה בשמש ורואין בחודה. ל"א הוליך ומעמידה בשמש חודה למעלה, ומסתכל בצלה של סכין, אם יש שם פגם בסכין ניכר הוא בצל, שהחמה נכנסת בפגם. במיא. פירוש הופך חודה למטה, ומוליכה על פני המים, ונוגעת מעט. ואם יש לה עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתו. ל"א [הופך] חודה למעלה ואוחז בידו בשיפוע ראשה למטה ומטיף מים על חודה, אם יש פגם המים נופלים שם, ואין יכולין לילך עד ראשה. בישרא אכלה. פירוש היא באה לחתוך (הראש) [בשר] לפיכך עיקר בדיקתה בבשר. אי בריש לישנא אי בריש אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימנין. אבל בדבר אחר לא הויא בדיקה, שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר בו. או דבר שהוא רך יותר מדאי נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן. אבישרא. בשר האצבע. ואתלת רוחתא. פירוש באמצע חודם ובצדדין, שמא נפגם בעובי חודה בצדה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע. והילכתא כרב פפא ז"ל דצריכה בדיקה אבישרא ואטופרא [ואתלת רוחתא]. ואם שחט ולא בדק לפני שחיטה בודק לאחר שחיטה.
<h2>דף יח.</h2>
סר סכינא. כדמתרגמינן פוקד אסער, כלומר שלא הראה סכינו לחכם. מעברינן ליה. מאומנותו, שלא ימכור בשר עוד. ונמצאת סכינו יפה, משמתינן ליה, משום אפקרותא, שהחציף פניו, כדקיימא לן מנדין (אותו) לכבוד הרב. בברכות בפרק מי שמתו [י"ט ע"א]. ומפרש בגמרא א"ר יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבוד החכם. מגל קציר. אינה קורעת דרך הליכתה מפני שראשיה כפופין מאד. אבל באכילה אסורה. (גרסי') [גזרינן] הולכה אטו הובאה.
מתניתין. השוחט מתוך הטבעת וכול'. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולם קאמר שאין טבעת למעלה הימנה. ושייר בה מלוא החוט על פני כולה, לצד הראש. שלא הטה הסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר את כל הטבעת כולה, כשירה. מלוא החוט. כלומר כל דהו. אבל אם קודם שגמר את כולה הגרים את הסכין לצד הראש ויצא מן הטבעת וגמר את השחיטה למעלה מן הטבעת שאינו מקום השחיטה, שהיא הגרמה שנאמרה למשה רבינו עליו השלום מסיני. אע"פ שנשחט רוב הקנה במקום שחיטה פסלי רבנן, הואיל וגמרה בפסול. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר מלא חוט על פני רובה. אם שייר בה מלא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני רוב הטבעת. כלומר שחתך רוב הקנה בתוך הטבעת, ובמיעוטה הגרים ויצא ממנה לצד הראש, וגמר השחיטה למעלה הימנה, כשירה, דברובא איתכשרא לה השחיטה, ואידך כי קא שחיט מחתך בשר בעלמא הוא. והאי דקרי לטבעת גדולה טבעת סתמא, משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאין שאר הטבעות שלימות, אלא רצועה של בשר מהלכת לאורכו (ל)של קנה ומחברת ראשי הטבעות.
<h2>דף יח:</h2>
גמרא. שייר בחיטי. חיטי דומין לחיטין, ומונחין על פני הקנה אצל הכובע. ואם הניח מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה, כגון שחתכן, כשירה.
<h2>דף יט.</h2>
משיפוי כובע ולמטה. קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות, כשרה. משם ולהלן לצד הראש טרפה. לא כרבנן ולא כר' יוסי בר' יהודה. דאפילו רבי יוסי ב"ר יהודה לא מכשר. אבל היכא דהואי רוב דשחיטה בתוך הטבעת, אבל כולה למעלה מן הטבעת [מודה דפסולה]. שמעתא. דאמוראי ידענא דמכשרי למעלה מן הטבעת ובלבד שתהא משיפוי כובע ולמטה. והני אמוראי סמכי אדר' חנינא בן אנטיגנוס שחלק על רבנן ועל ר' יוסי בר' יהודה ומכשר, כדאיתא בברייתא בגמרא. והיינו שייר בחיטי, כלומר כמאן דאמר שייר בחיטי כשרה. ומקום השחיטה למטה עד כנפי הריאה.
<h2>דף יט:</h2>
מתניתין. השוחט מן הצדדין וכול'. צידי הצואר. שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחלה נמי, ואיידי דבעי למיתני המולק מן הצדדין מליקתו פסולה, אפילו בדיעבד, תני נמי השוחט בדיעבד. דבמליקה [כתיב] ממול ערפו, דהיינו מאחוריו. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ורבינו משה ז"ל [פ"א מהלכ' שחיטה ה"ט] אמר, צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. השוחט מן העורף. ממול העורף מוקי לה בגמרא כלומר מאחורי הצואר. שחיטתו פסולה. ובגמרא מוקמי לה בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנין וקודם שיגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת. ואע"ג דבמליקה כשרה, דאמרינן לקמן חותך מפרקת. התם הוא לכולה שבירת המפרקת מתחילה ועד סוף מן המליקה. והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי לא הוי שבירת מפרקת מן השחיטה ואיטרפא לה. והשוחט מן הצדדין דקתני רישא כשרה ואפילו בדלא אהדר, משום (דקים) [דהא] משתחטי סימנין שפיר קודם חתיכת המפרקת. המולק מן העורף. וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנין. מליקתו כשרה. וזו היא מצות מליקה לכתחילה כדתניא בגמרא [כ"א ע"א] חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו, ורוב בשר עמו, זו מליקת החטאת, ובעולה שנים. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסול, דאפילו דיעבד, תנא נמי המולק בדיעבד. שכל העורף, דאי [נימא] בעורף ממש, מאי כל העורף הלא דבר מועט הוא, אלא שממול העורף קאמר שהוא ארוך ויליף בגמרא מדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים דעורף כנגד הפנים. ומול הרואה את העורף הוי אחורי הצואר. שכל הצואר כשר לשחיטה. תחת הגרון קרוי צואר. והוא דרך רוב השחיטות.
<h2>דף כ:</h2>
גמרא. אבל בשחיטה יש עיקור. דהכי אגמריה רחמנא למשה בסיני.
<h2>דף כא.</h2>
ורוב בשר. שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסק עמה. נבלה, ומטמאה מיד, ואפילו היא מפרכסת, דמתה היא. ושחיטה דבתר הכי לא מטהרה לה מידי נבלה. נשברה מפרקת. באדם. ואם תאמר הא דעלי, מפרקת בלא בשר, וקרי ליה מת שנאמר ותשבר מפרקתו וימות. זקן שאני דכתיב ויהי כהזכירו וגו' כי זקן האיש. אלמא [מפני] זקנתו מיהר למות. מטמא באהל. ואפילו מפרכס. ומגבו. אבל קרעו מבטנו, עד שתצא נפשו. עשאה גסטרא. פירוש שחתכה ברחבה או בצוארה כולה או בשדרה עד לחלל. כל דבר הנחלק לשנים נקרא גסטרא. ניטלה ירך. פירוש ממקום חיבורו בבוקא. וחלל שלה. כלומר לא ניטל העצם עם קצת בשר הפנימי, ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו, וחפה את המכה, דהתם טרפה הוא דהויא כדתנן בהמה שנחתכו רגליה, דהיינו האחרונות, מן הארכובה ולמעלה טרפה. אבל כשניטל כל הבשר עד שנראית גומא של מקום חתך כעין חלל, נבלה ואפילו בחייה מטמאה. כל שרבוצה ונראית חסירה. דרך הבהמה לרבוץ על יריכה, ומתכסה יריכה ברביצתה. ואם נראה חסרונה כשהיא רבוצה, נבילה.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט שחיטתו כשרה. בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה. אלא כמה ישחוט וילך. ומתרץ, [על] אחד בעוף קאי "השוחט". דלכתחילה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה, דילמא לא אתי למיעבד רובא דחד. ואי בעית אימא רובו של אחד כמוהו. אחד בעוף. בגמרא תני טעמא. ורובו של אחד. רובו של כל אחד ואחד. ורידין. פירוש (הוא חוט) [הן חוטי] צואר שמקלחין את הדם. ובגמרא מפרש דאעוף קאי. ומשום להוציא דם. רוב אחד בעוף כולי'. בגמרא פריך הא תני ליה רישא "ורובו של אחד כמוהו". ומתרץ חדא בחולין וחדא בקדשים. וצריכא דאי אשמועינן חולין, משום דלאו לדם הוא צריך אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא סגי ליה ברובא עד דאיכא כולה. ואי אשמועינן קדשים הוה אמינא התם הוא דבעינן רובה משום דלדם הוא צריך אימא אפילו פלגא נמי סגי ליה, צריכא. ומפרש בגמרא דרישא בחולין וסיפא בקדשים. שחיטה מן הצואר. מפרש בגמרא דהילכתא גמירי לה. גמרא. אבל לכתחלה וגו'. אמר רבינו משה ז"ל [פ"א מהלכ' שחיטה ה"ט] השחיטה המעולה שיחתכו שתיהן, בין בבהמה בין בעוף. ולזה (יהכוק) [יתכוין] השוחט. ואם שחט רוב אחד מהם בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.
<h2>דף כז:</h2>
וכל נפש החיה הרומשת במים. דאם לחייבו בשני סימנין כבהמה, דנפקא לן בגמרא דהכשירה בשני סימנין. אי אפשר שכבר הוקש לדגים. דלאו בני שחיטה נינהו, כדיליף בגמרא.
<h2>דף כח.</h2>
כאשר ציויתיך. לימד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה. דהיכן ציוהו בכתב. ועל רוב אחד בעוף וכול'. לאו מקרא יליף, אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. ויש מפרש כאשר ציויתיך, כ' כשר א' אחד [ש' שנים] ר' רוב. ושט ולא קנה. ושט הוא שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב משהו מיטרפא, ואילו קנה עד דמפסיק רובה. והילכתא כרב נחמן וכו'. דעובדא דההוא בר אווזא מסייע ליה, דקאמר נבדקיה לקנה ונשחטיה. אלמא או קנה או ושט תנן. ממסמיה קועיה. פירוש מלוכלך צוארו [בדמא], שנקרע צוארו, וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה וניקב הושט. ומשום דספק דרוסה לא בעי למיבדקיה, דתלינן בכלבא. דאמרינן התם [נ"ג ע"א] ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא.
שחט את הושט בעוף שהכשירו בסימן אחד. שחיטתו כשרה. והוא הדין שחט את הגרגרת ואחר כך נשמט הוושט, אלא להכי נקט שחיטה בוושט והשמטה בגרגרת, משום דגרגרת [עבידא] לאישתמוטי, ונשמטה גרגרת תחילה שחיטתו פסולה, שכבר נתנבלה בהשמטת הגרגרת. [לשון הרי"ף] יביא בהמה אחרת ויקיף. יחתכנה במקום (אחד) [אחר], אם דומין מראיהן של חתכין טרפה, דהואיל ודומין יש לומר שאף החתך הראשון לאחר עיקור נעשה [כך] פירש רבינו שלמה ז"ל. ונראה שכך גורס "ויביא ויקיף". ור' יצחק בי"ר יוסף סוס' פירש שוחט בהמה אחרת כמו אותה השחוטה ושומט הסימן אחר שחיטה, ומדמה השמוטה האחרונה לראשונה. אם היא דומה לה, הראשונה נשמטה קודם שחיטה ואסורה. לכבשימה לכראעיה בארעא. כדי שיתכפלו, ולא יוכל להתחזק עליהן. אי נמי לידלינהו. יגביהנו שלא יהיו רגליו נוגעות בארץ.
<h2>דף כח:</h2>
והדר ניבדקיה. למעלה מבית השחיטה ולמטה. אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהוא טרפה במשהו ואינו ניכר. אבל טיפת דם נכנסת לו בפנים [ואינו ניכר]. וקרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו. אבל החיצוני אדום. נבדקיה לקנה. שהקנה נבדק מבחוץ, לפי שאינו נטרף אלא ברוב. ונשחטיה לקנה. והשחיטה כשרה בסימן אחד. ואחר כך יטלו הושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו (מבחוץ) [ויבדקוהו]. חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן. דאמרינן בפרק גיד הנשה [צ"ה ע"ב] דשדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי טריפתא למבדק בגווייהו. לשון אחר כר' יוחנן לכל מילי.
הואיל וצולהו כולו כאחד. לפיכך צריך להוציא את כל דמו. תניא כותיה דרב חסדא. דלא לכל א"ר יהודה, אלא בעוף.
<h2>דף ל:</h2>
מתניתין. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. בין בסכין אחד, [ואחד] למעלה ואחד למטה דקתני, כגון דנקטי לסכינא באלכסון. ובין בשני סכינין, כגון ששחט אחד למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה, שחיטתו כשרה. ולא חיישינן דילמא סמכי אהדדי (דאי) [והאי לא] אתי למישחט רובא והאי לא אתי למישחט רובא. גמרא. מפורעת. פירוש מגולה ניכרת, דהיינו במקום אחד. ועוד דההוא תורא וכול', וקיימא לן מעשה רב, ר"ח ז"ל. משופר ושופרי. פירוש ממבחר נתחיו. לימדתנו רבינו. בלקיחה זו. ממשנתינו. דקתני שנים אוחזין בסכין וכול' אפילו בשני סכינין קא מכשרא. ובשנים ושלשה מקומות בין בזה אחר זה בין סביבות הצואר הכל כשרה. כמסרק. פירוש שיש לו שיניים. כקולמוס. באלכסון, כגון שהתחיל למעלה וחתך ושפע כלפי מטה. ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה התחילה שחיטת הושט. וכן מלמטה למעלה. החליד סכין בין סימן לסימן ופסקו. לתחתון כהלכתו, אלא שהחליד וחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו. תחת השני שנשחט כבר את הראשון. נבלה. ומטמאה. טרפה. לקמן מפרש טעמא דתרוייהו. מלמטה למעלה. כיון דמתחת השני החליד לא אפשר אלא מלמעלה למטה. בי רב אמרי. הוא רב הונא והאי דאמר רב הונא אמרי בי רב, ההיא רב המנונא. תחת מטלית. הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעי בגמרא החליד במיעוט סימנין מאי. האי אישתחיט שפיר ברוב סימנין, או דילמא כולה חדא שחיטה היא ואית בה חלדה. ומיעוט קמא פשיטא לן דודאי נבלה. וקימא בתיקו לחומרא. ורבינו משה ז"ל [פ"ג מהלכ' שחיטה הי"ג] אמר ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי, הרי זו פסולה. נראה מדבריו שמפרש דבעיא על המיעוט הראשון או האמצעי. אבל מיעוט האחרון כיון שנשחט הרוב בלא חלדה מותרת. ואמר רבינו שלמה ז"ל וגבי הגרמה דפירקא קמא מספקא לן אי הילכתא כרבנן טרופאי, דמטרפי כל צידי הגרמה. והכא נמי עבדינן לחומרא. ואע"ג דאמרינן לעיל, אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא, דמשמע אי עבד ליה רובא בכשרות לא חיישינן לפיסולא. ההיא דיחויא בעלמא הוה, לא סמכינן עליה. ורבינו משה ז"ל [שם] [פסיק] כר' יהודה דבעי רובה בשחיטה, ובין שחט שני שלישים והגרים שליש בין הגרים שליש ושחט שני שלישים [ובין שחט שליש] והגרים שליש ושחט שליש, הכל כשר. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל.
מתניתין. התיז את הראש בבת אחת. כאדם המכה קנה או דלעת, דוחק את הסכין בכוח ופוסק, והיא כדרסה. [פסולה. נבילה]. היה שוחט. במשיכה. והתיז את הראש. בהובאה ראשונה עד שלא (הפסיק) [הספיק] להוליך. או הוליך תחילה, ובמשיכה הותז הראש עד שלא (הפסיק) [הספיק] להביא. אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר. כדמוקי בגמרא שיש כאן הולכה או הובאה וכשר שיש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דריסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר, או חוץ לצואר משהו דרסה [היא], שאין הסימנין נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה. אם יש בסכין מלא צואר אחד. מפרש בגמרא חוץ לשני הצוארין. דיש בו שיעור שלשה צוארין. אזמיל. פירוש תער דק וקטן מאד. אפילו באיזמיל. אע"ג דאיכא למיגזר אטו יש לו קרנים. ובגמרא יליף דבעי הולכה מדכתיב חץ שחוט לשונם מה חץ במשיכה בהולכה אף שחיטה במשיכה. גמרא (פסולה. נבלה). ובאיזמיל שאין לו קרנים. בלשון ערבי שפרה. איכא מאן דאמר וכו'. הוא רבינו חננאל ז"ל. ומסתברא דבין בבהמה בין בעוף מכשרא. (מתניתין) ומחטא דאושכפי אסור לשחוט בו. ומתניתין דקתני אפילו כל שהו, לא הוי מחטא דאושכפי, אלא פרושי קא מפרש מה [כל] שהוא איזמיל.
<h2>דף לא.</h2>
גמרא. ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה. אלא לנפילת הסכין. וכולן ששחטו. חרש שוטה וקטן. איצטריך הכא לאשמועינן נפלה וכול'. דנידוק מינה הא הפילה הוא כשירה, ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה [ואמר רבא] מאן תנא דלא בעינן כוונה לחולין. [והא] אמר רבא חדא זימנא. בחולין. דתנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואמרינן מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה ואמר רבא רבי נתן היא. צריכא דאי אשמועינן התם משום דקא מיכוין לחתיכה בעלמא אבל הכא דלא קא מיכוין לחתיכה בעלמא אימא לא, ואי אשמועינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא קא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא. פירוש למה ליה (לרבנן) [לרבא] למידק מתניתין ולמימר הא הפילה הוא כשרה, ולאשמועינן דסתם לן תנא כרבי נתן. ומתרץ, צריכא ליה לאשמועינן בתרוייהו. אבל הכא דלא קא מכוין אפילו לחתיכה, אי לאו דאשמועינן רבא לא הוה דייקינא מינה הא [הפילה הוא] כשרה, דאפילו הפילה הוא הוה אמינא דפסולה, (הפילה) והוא [גופא] איצטריך לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם, קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני זרק סכין או הפיל סכין. והא דפריך והא אמרה רבא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תני הפילה הוא בהדיא דכשרה, אבל רבא דייק לה.
<h2>דף לב.</h2>
מתניתין. נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו. כליו. בגדיו. או שהשחיז את הסכין. קודם שחיטה. ועף. נתיגע. וכשהתחיל לשחוט לא היה בו [כח] ופסק משחיטתו ובא חבירו ושחט. כדי ביקור. מפרש בגמרא כדי ביקור טבח חכם, כלומר כדי שיבדוק אם שחט שיעור שחיטה אם לאו.
רב אמר כדי שחיטת אחרת. ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא. אפילו בהמה לעוף. דהיינו קולא. והילכתא כשמואל וכרבי יוחנן וכו'. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל ורב האיי גאון ובעל הלכות גדולות. ובעל מדרש השכם וכל הגאונים פסקו כרב, דקיימא לן [ביצה ד' ע"א] רב ושמואל הילכתא כרב (ושמואל) באיסורי. ואע"ג דשמואל ורבי יוחנן פליגי עליה, דהוו להו תרי, רבי יוסי בי"ר חנינא דהוה רבו של רבי יוחנן סבר כותיה. וכן פוסק רבינו שלמה ז"ל וזה לשונו, ואע"ג דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, [כיון] דקם ליה רבי יוסי בי"ר חנינא בשיטתיה דרב דאמר דקה לדקה גסה לגסה, ממילא שמעינן דעוף לעוף, ועבדינן לחומרא. בסכין רעה. שאין חידודה חותך יפה. אפילו כל היום כולו. מאריך ושוהה בשחיטת אחת. כשרה. הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטה. שהיות מהו שיצטרפו. הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם. [מדידיה.] השוחט בסכין רעה אלמא לא מצטרפי, וס"ד דאפילו [הפסיק] קאמר, אלא שלא הפסיק ושהה בשעה אחת כשיעור. התם בדלא שהה. כלל. במיעוט סימנין. פירש רבינו שלמה ז"ל מכח זה, דשוחט רוב הסימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות, אסור לחזור [ולחתוך] המיעוט בתורת שחיטה. אבל מותר שיכה על הצואר בסכין, או ימתין עד שתמות. ובעל הלכות ראו ומדרש השכם ובעל הלכות גדולות פירשו, דאי שהה במיעוט סימנין בין בתחילה בין בסוף אסור. דכיון דלא איפשיט לן עבדינן לחומרא. והר"מ ז"ל [פ"ג מהלכ' שחיטה ה"ד] פירש מיעוט סימנין כגון אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה, וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד. לא כדי [שישחוט] שחיטה גמורה, הרי זה ספק נבלה. אבל אם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע"פ ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת. מאחר שנשחט כשיעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה. מתניתין. שחט את הושט ופסק את הגרגרת. היינו עיקור ובבהמה קאי. תחת השני. בין סימן לצואר, וכבר שחט את הראשון ופסקו מלמעלה, והיינו חלדה. נבלה ומטמאה במשא. כל שנפסלה בשחיטה נבלה. וזו נפסלה בשחיטתה. והודה לו רבי עקיבא. ורמינהו אלו טריפות בבהמה ונקובת הושט ופסוקת הגרגרת. ותריץ רבא ההיא דאלו טריפות לאו דוקא קאמר, אלא אסורות קתני יש מהן נבלות. כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע במקום שחיטה דידהו, ואינך הוו טריפות.
<h2>דף לג.</h2>
גמרא. הרוצה לאכול מבהמה וכול'. משום דמעלי. כדאמרינן בגמרא, הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה. שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו קודם יציאת נפש. ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. מפני שעדיין נבהל הדם לצאת ולא יצא. וממתין לה עד שתצא נפשה. דאמרינן בארבע מיתות בית דין [סנהדרין ס"ג ע"א], מנין שאסור לאכול מהבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם. אחד גוי ואחד ישראל. ולא אמרינן במיתה תלה רחמנא לגבי גוים, והאי הואיל וחתכו ממנה קודם שתצא נפשה אבר מן החי הוא לגבייהו.
מתניתין. בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה. דגזרו עליהן להיות שניות, לפי שלא הוכשרו בדם. דקיימא לן [מכשירין פ"ו מ"ד] שבעה משקין מכשירין, ובכללן הדם, דאיקרי משקה דכתיב ודם חללים ישתה. ובגמרא פריך, טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות, ואמאי, ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין. ומתניתין על כרחין בחולין, מדקתני חיה, דחיה בקדשים ליכא. אי נמי מדקיימא לן דדם קדשים אינו מכשיר, ואי בקדשים אפילו יצא מהם דם אינן מוכשרין. ומסיק דמתניתין בחולין שנעשו על טהרת הקדש, דאין בהו שלישי. רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה. מיגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה. ואין הלכה כרבי שמעון.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת. בגמרא בעי מסוכנת ממאי דשריא. ומהדר, מדכתיב ביחזקאל ונבלה וטרפה לא אכלתי, שלא אכלתי בשר כוס כוס. פירוש שאומרים עליה שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא. דנבלה ממש ליכא למימר, דאם כן מאי רבותיה דיחזקאל. עד שתפרכס. דאי לא מפרכסא קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה, כדאמרינן בגמרא. אם זינקה, כדרך שהבהמות נופחות בגרונם לאחר שחיטה והדם מקלח בכח. זינוק. קילוח. רבינו חננאל [פירש] זינקה מלשון [דברים ל"ג] יזנק מן הבשן. והשוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פירכוס ולא ידע אם פרכסה אי לאו. ולמחר השכים ומצא כתלי בית השחיטה מלאים דם כשרה, מפני שזנקה. וכמדת רבי אליעזר. בזינוק אמרה רבי שמעון, הגאון. וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל, אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. צריכה פירכוס. שפשטה ידה. בגמר זביחה. ולא החזירה פסולה. אם היתה מסוכנת, לפי שאין זה פירכוס אלא כן דרכה בצאת נפשה. ודוקא יד אבל רגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה. ודוקא דקה אבל גסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשרה. גמרא. אפילו אוכלת בקיעות. כלומר שיש לה כח בשיניה שאוכלת עצים מבוקעים, כיון שאינה עומדת מסוכנת היא. קורות. פירוש עצים שאינן מבוקעין. דתני' וכול'. ובגמרא [ל"ח ע"ב] פריך מאי קמ"ל, כולהו תנינהו ודייק ממתניתין כדפרישית במתניתין. ומתרץ עוף איצטריכא ליה דלא תנן. פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. לאפוקי תחלת שחיטה ואמצע שחיטה דלא. וטעמא מפרש בגמרא דכל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן.
<h2>דף לח:</h2>
מתניתין. השוחט לנכרי. מפרש בגמרא דתנא קמא ורבי אליעזר [סברי כר' אליעזר] ב"ר יוסי דאמר שמעתי שהבעלים מפגלין בפנים, דכתיב המקריב אותו לא יחשב לו וכתיב והקריב המקריב קרבנו, אלמא בעלים קרי מקריב. הילכך איתנהו בכלל המקריב לא יחשב, שאם חישבו על שחיטת כהן או על זריקתו על מנת לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול. ובהכי פליגי. תנא קמא סבר לא ילפינן חוץ מבפנים, ולהכי שחיטתו כשירה. ורבי יוסי פליג עלייהו וסבר דאפילו בפנים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן, דהמקריב לא יחשב, מקריב ממש קאמר. חצר כבד. פירוש טרפשא דכבדא. א"ר יוסי קל וחומר. דלא מהניא ביה מחשבת גוי. ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשין. כדכתיב לא יחשב, קרי ביה לא יחשב. לאוכלו ביום השלישי, כי פיגול הוא. אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב אותו לא יחשב. אבל בעלים לא פסלי ליה במחשבתן כי מקריב ליה כהן. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין. כלומר שאין מחשבה פוסלת בחוץ. ובגמרא מפרש דהכי קאמר, ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין בארבע עבודות. פירוש, שחיטה קבלה הולכה זריקה, באיזו מאלו חושב על מנת לאכול מן ה(מ)זבח חוץ לזמנו הוי פיגול. אין הכל [הולך] אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת, בחולין, אלא בשתי עבודות. פירוש, עבודה זרה אין מחשבה פוסלת בה אלא בשחיטה וזריקה. דהני הוא דכתיבן זובח לאלהים יחרם, בל אסיך נסכיהם מדם. אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. תשובה לגאון ז"ל, כיון דקיימא לן כרבי יוסי, דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, בלא ספיקא שחייב בר ישראל לכסות דם חיה ועוף אפילו שחטה לנכרי ואין דעתו של ישראל לאכול ממנו.
<h2>דף לט:</h2>
מתניתין. השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ולא הויא תקרובת עבודה זרה ואסורה בהנאה. ומפרש בגמרא שעשה ההר עצמו עבודה זרה או הים עצמו. ואינו נעשה עבודה זרה כדכתיב אלהיהם על ההרים הרמים, ולא ההרים אלהיהם. מכאן ילפינן במסכת עבודה זרה [מ"ה ע"א] דמחובר אינו נעשה עבודה זרה. הילכך אינה אסורה בהנאה. ומיהו פסולה היא מלאכול, משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה, ומיחלפא בה. אבל אם שחט לשם מלאך הממונה על הים הויא זבחי מתים ואסורה בהנאה. שנים אוחזין בסכין. זה בראשו וזה בקתו. לשום דבר כשר. לשחיטה סתם.
<h2>דף מא.</h2>
מתניתין. לתוך הימים. דלא לימרו (לאיסרא) [לשרא] דימא קא שחיט. ולא לתוך הכלים. שמא יאמרו מקבל דם לזרוק לעבודה זרה. לתוך אוגן. של מים. ספר אחר. עוגן, פירוש גומא, כמין עוגיות לגפנים דמועד קטן [ב' ע"א]. ובספינה. יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת לתוך המים [שלא] ללכלך את הספינה ולא מיחזי כשוחט לתוך הימים. אבל עושה גומא. ומשמע שוחט לתוכה. ובגמרא פריך והא אמרת אין שוחטין לגומא. וטעמא דגומא מפני שהוא חוק למינין לעבודה זרה. יחקה המינין. יחזק ידיהם בחוקותיהם. יחקה, לשון חוק. גמרא. לבבואה. פירש פרצוף שלו הנראה במים. במים עכורין. דלא מינכר בהו בבואה. והא אמרת אין שוחטין לגומא. והדר תני אבל עושה הוא גומא. כל עיקר. ואפילו בבית, דמדת מינין היא. לנקר. לנקות. תרגום לא רוחצת למשעי, לא מנקרא. מקום חריץ קטן. ובשוק לא יעשה כן. שאין אדם חש לנקר השוק.
<h2>דף מב.</h2>
אלו טרפות כול', כל נקב במשהו. ופסוקת הגרגרת. לרחבה ברובה. לבית חללו. ואם לא הגיע לחלל, קתני סיפא דכשרה. נשברה החוט שלה. חדא היא. וטריפות דידה משום חוט הוא, ונשברה השדרה [דקתני] אורחא [דמילתא] נקט, דפסיקת חוט על ידי שבירת שדרה [היא]. ניטלה הכבד. מפרש בגמרא דבעינן כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. או שחסרה. בגמרא [מ"ז ע"א] פריך, ליתני ניקבה ותו לא. פירוש, ואין צריך לשנות חסרה. שאי אפשר לחסרה שלא ינקב הקרום. ומתרץ הא דאיצטריך למיתני חסרה, לרבי שמעון איצטריך לאשמועינן תנא דמתניתין, דפליג רבי שמעון אניקבה ולא חסרה, דבנקב שיש בו חסרון מודה. עד שתינקב לבית הסמפונות. מפרש בגמרא לבית סמפון גדול. ואין הלכה כרבי שמעון.
<h2>דף מג.</h2>
גמרא. ניקב זה בלא זה כשר. דהדר בריא. דאיחליף. פירוש האדים הפנימי או הלבין החיצון. זה שלא כנגד זה. כגון זה למעלה מזה. אינו קרום. אם ניקב ונסתם, אפילו עלתה סתימה עבה אינה מתקיימת, כדאמרינן ביבמות [ע"ו ע"א] בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר, וזהו פסול שחוזר להכשרו. זהו, למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום. דכל נקובי טרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא להו לאחר זמן. ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה, ולסתימת יריכים בחלחולת לקמן [נ' ע"א], דההיא סתימה מעיקרא הויא. אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהעור החיצון אדום, ואין טיפת דם ניכרת בו.
<h2>דף מג:</h2>
לספק דרוסה. כגון הנך דאיכא למיחש להו, איהו שתיק ואינהו מקרקרן, ואמרינן לקמן [נ"ג ע"ב] דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד חלל, ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן, ולא שניקב. אלא (הדם) [שהארס] מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחלל, ובושט אין ניכר האדמומית אלא מבפנים, שהעור לבן. וההיא ספק דרוסה וכול'. אם עוף היה, בודק את הקנה תחלה, כדאמרינן בפרק ב' [כ"ח ע"א] ושוחט את הקנה והכשירו, ואחר כך בודק את הושט. ואם בהמה היא נמי אית לה תקנתא. דבשלמא גבי נקב איכא למימר במקום נקב שחט, אבל [גבי] דרוסה, כיון דמקומו מאדים, אפילו שחט בו יש בו היכר. בקורטי דמא שחלחל הארס ונכנס. והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה. דקאמרינן דרוסה ודאית בדקינן לה בהאדמה, כדלקמן. אלא אשמועינן דחיישינן לספק דרוסה. לחדודי לאביי. כדי שישאל.
ישב לה קוץ. כגון שאכלה [קוץ] ונתחב לתוך הושט, ואינו נראה נקב מבחוץ. [אין] חוששין. שמא נקב הוה לה והבריא. והוי ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום. ויש מפרשים, הבריא, לשון נקב. כמו [יחזקאל כ"ג] וברא אותם בחרבותם. ורבינו חננאל ז"ל פירש, יצא חוץ, כדמתרגמינן חוצה ברא. אבל אם נמצא בלא תחיבה [אין חוששין]. בריתא. הרועות באפר וביערים. תרבץ הושט. פירוש מקום דבוקו בלחי. במשהו. אם ניקב שם. כל שחותכו וקווץ. פירוש כשחותכין אותו מתקבץ. מבלעתא. פירוש מקום בית הבליעה קרוי תרבץ. דהאי תרבץ סמוך לראש הנקב. פחות משעורתא. פירוש מאורך שעורה.
<h2>דף מד.</h2>
עד כדי תפיסת יד. פירש רבינו שלמה ז"ל צריך להניח לצד הראש כג' אצבעות או ד'. והרב אלפסי ז"ל ורבינו משה ז"ל [פ"א מהלכ' שחיטה ה"ו] פירשו, כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו. כלומר אצבע זו כלפי זו. ואמר רבינו משה ז"ל [שם], זה בבהמה. ובחיה ובעוף הכל לפי גודלו וקוטנו. פירצי פירצי. פירוש יציר פיה כמל ישבה כמל אל כרש [—פירוש נהיה בתוכו גבשושית דומה לגבשושיות הכרס]. כנפי ריאה. פירוש אוני ריאה התחתונה כדמפרש רבא בגמרא. תחתונה. כשהבהמה תלויה, דהיינו אונות קטנות. שהיא עליונה. כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה. שלא יאנוס אותה אחר. למשוך הסימנין בידי אדם. ולא תאנוס היא עצמה. פירוש לפשוט צוארה בשעת שחיטה. שניטל רובו מלחי כשר. דוקא ניטל רובו, אבל ניטל כולו היינו עיקור סימנין. ודוקא דאיפרוק, שהבשר שבין הלחי (והסימנין) תלוי בסימנין. ולא נעקרו ממנו כמות שהוא ותלויין בבשר [אלא] נעקרו מעצם הלחי. אבל אם נדלדלו. מן הבשר עצמו שבין לחי והסימנין ברובן טרפה. אי איקפיל איקפולי. פירוש שניקבו ונקפלו מעל הבשר. איקפלי כמו (איקפלי) [ניקפלו] ודומה לו וקיפלו את האבנים דמסכת סוטה [ל"ו ע"א]. ויש מפרשים אי דלדל אידלולי, שנתפרקו באורך מהצואר.
<h2>דף מד:</h2>
רוב עביה. כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן. ורוב הקנה היינו מן העור ועד הצואר. ובשיעור הזה נמדוד עובי הטבעת. וקודם שיגיע לחצי חללו הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל, מפני שדופן הקנה עבה מלמעלה, ולצד הצואר אינו אלא קרום דק, וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק. ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובה ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו. ואמרי לה רוב חללה. אמוראי פליגי אליבא דרב. רוב חללה אינה טרפה עד שיפסוק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב. בתליסר איסתרי פשיטי. כסף מדינה, שהן פשוטין וקלין. איסתרי סתם היינו סלעים צוריים. שהסלע ארבעה דינרים, ואסתירי פשיטי שהוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי, דהיינו חצי דינר. כדאמרינן בהחובל חבירו [ב"ק צ"ח ע"ב], אסתירא פלגא דזוזא. וקרי לה התם סלע מדינה. לא אסרה. דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עביה ולא (שבקיה תלמודים) [שבקוה תלמידים]. ושדרוה לקמיה [דרבה]. היכי אכל מיניה והא (קימ') [קרא] דיחזקאל קראו פיגול שנאמר ולא בא בפי בשר פיגול. ופירשוה חז"ל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, אפילו להתיר. דתליא בסברא. דהתם איכא לספוקי דילמא לא הויא סברא מעליא. הכא רבא בר רב אגמריה סמיך. דהכי גמר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה. מילתא דתליא בסברא. כגון מקיפין בריאה, דאיכא למימר דילמא מידמו. וכגון דמיא לבישרא לכבדא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טריפות. פעמים שאדם טועה במראותיהם.
ותיפוק לי משום חשדא. דלא לימרו משום דשרייה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו. דן את הדין. על שדה או על טלית עם זה לזה. וכן העדים. שהעידו על שדה או על טלית שהיה עם פלוני. כולן רשאין לקנות. ממנו [אותו ה]חפץ. הרחק מן הכיעור. שמא יאמרו בשביל כך זמנוהו לעדים (שיתנו לו) [שיתננה להם] בזול. שרי בוכרא. כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות את מומו והיה מתירו, לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. שהבכור נוהג בזמן הזה. דכשהוא תמים אינו ראוי לכלום, דשוחט קדשים בחוץ הוא. דמזבן בשומא. שבכור נמכר באומד ולא במשקל. כדתנן בבכורות [ל"א ע"א] כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר. מתקלא. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים ונותן המעות מיד. מאי איכא. במה יכולין לחשדני. משום אומצא מעליא. ששוקלין לו הליטרא ממיטב הבשר. כל יומא נמי. חולקין לי (בשר) [כבוד] ומוכרין לי ממיטב. זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר אינו חס [עליה ואוסרה]. שקרא. מקרא. ושנה. משנה. ושימש תלמידי חכמים. למד גמרא, לתרץ טעמי המשנה, ומשניות הסותרות זו את זו והיינו תלמוד. יגיע כפיך כי תאכל. דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד וגוזל וגונב ממון אחרים.
<h2>דף מה.</h2>
כנפה. פירוש הגרגרת הזאת סביב סביב להקיפה נקבים דקים כנפה. מצטרפין הנקבים לרובה. אילו היו כולן מחוברין הוי רובה נפסק טרפה. בעופא מאי. נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידה בכאיסר, בכמה שיעוריה. מקפלו. חותך (למקום) [למטה] מן הנקבים ובצידיהן, כדי שיוכל לקפל הרצועה שהן בה. ומניחה על פי הקנה. אע"ג דבנקבים גרידי ליכא רובה. טרפה. הואיל ויש בהן חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה, דהא אניקבא כנפה קיימינן. נפתחה. פירוש כמין דלת. ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו. כדי שיכנס איסר לרחבו. ושיעור גדול הוא זה מאיסר. דהכא בעינן נכנס ויוצא, משום דאין כאן חסרון, והדלת סותם הנקב. וכל פסול דנקובת ושט ופסוקת גרגרת הוי נבלה ומטמא במשא, משום דאיתרע מקום שחיטה, ונפסלה בשחיטתה קרינא ביה. כך פרישנא בפירקא (קמא) דלעיל [ל"ב ע"א]. וכך כתב רבינו משה ז"ל [פ"ג מהלכ' שחיטה הי"ט]. נסדקה. לאורכה קילא מכולהו. דהיכא דנפסקה לרוחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי, דלא הדר חלים. למטה מן החזה. למטה ממקום שראוי לשחיטה. נידון כריאה. בנקב משהו, ולא ברוב כגרגרת. קרמא תתאה. הקרום הדק שהמוח מונח בו. קרמא עילאה. המחובר לגולגולת מבפנים. חיתא. נוד. ויש מפרש שק. דמינתח ביה מוחא. שהמוח מונח בו. בביצים. פירוש בביצי זכר, כלומר לא יתבררו שני הקרומים בטוב כי אם בביצי זכר. מוח וכל מה שיש בקדרה. פירוש כל זמן שהוא בקדרה. קדרה. עצם הראש החלול שהמוח נתון בתוכו נקרא קדרה, שדומה כעין קדרה. ויש באותה קדרה נקב שממשיך מן המוח ומוריד אל השדרה וחוט השדרה, והמוח טרפתו בניקבה אפילו כל שהו. אבל חוט השדרה עד שיפסק רוב העור. [מ"ה ע"ב] על פי הקדרה. במקום חיבור הצואר והגלגלת. ופולין עצמן. מוח שכנגד הפולין.
<h2>דף מה:</h2>
בין לבית החלל גדול. שבשמאל. בין לחלל קטן. שבימין. כך פירש רבינו משה ז"ל. [פ"ו מהלכ' שחיטה ה"ה] ורבינו שלמה ז"ל פירש חלל גדול, האמצעי. חלל קטן, הרבה חללים יש בו סביב. וכך פירש ר"ח ז"ל. במשהו. אם נקב. שעל גבי דפני ריאה. קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב. תלתא קני הוו. לאחר שהקנה נכנס לחזה מתחלק לשלשה. חד פריש לריאה. ומתחלק והן הן סמפונות. דריאה כי ריאה. בנקב משהו. דכבדא כי כבדא. עד שינטל כולו. כדתנן [מ"ב ע"א] גבי כבד ולא נשתייר ממנו כלום. דליבא פליגי. רב ושמואל לעיל. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. רבי יהודה פגלמאסי ז"ל, קנה הלב, והוא מעלק [פי] אל חלק אלדי ונבעת אליה אלרס מנה, והוא בין ג'אנבי אמהאת אלריה מן ט'אהרהא, [תרגום מערבית, קנה הלב, והוא תלוי בגרון שאליו מתחבר ראשו, והוא בין שני צידי אומות הריאה מגביהן]. היניהו קנה הלב חלב שעל גבי דופני הריאה, פירוש בתוך זה החלב הקנה שתלוי בו. וקנה הכבד הו יאתי מן חרבה אל כבד ערק עט'ים מנה נבעית ג'מיע אל ערוק אל דמויה ויצל מני ערק אל קלב וגדיה במה יחתאג'אליה מן אל רם ג'ויהר ותנבעת פיה אל חרארה מן אל קלב (אליל) [אלי אל] כבד ליתם בדלך פדלה ומן הדה אל ערק מתשעב ג'מיע אל (עונק) [ערוק] אל דמויה פי אל בדן, [תרגום מערבית. וקנה הכבד, הוא יוצא מקימור הכבד. עורק גדול ממנו משתלחים כל ורידי הדם. ומגיע ממנו עורק הלב שמֵזין אותו במה שהוא זקוק לו מן הדם הטוב, ועוברת דרכו החמימות מן הלב אל הכבד להשלימו בכך בכללות. ומן העורק הזה מסתעפים כל ורידי הדם בגוף]. כיון דלא איתמר וכול'. וכן פסק רבינו משה ז"ל [פ"ו מהלכ' שחיטה ה"ה וה"ח וכן פ"ז ה"א] ורבינו שלמה ז"ל. אבא. הכי הוה קרי ליה שמואל, דרב הוה עדיף מיניה. הורה רבי. שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו. רוב עורו. אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד ממנה כלום טרפה. ואם הומרך או נתמסמס פסול. אחוט השדרה קאי. ואע"ג שהמססה קילא מהמרכה. כדמפרש ואזיל. אפילו הכי תני תרוייהו. דאי תני המססה לחוד הוה מפרישנא דהיינו נשפך כקיתון. המרכה, לשון מורך, שנתרככה ונעשה המוח בתוך הקרום [כמים] ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו. ואם היו נוקבים אותה, מיד יוצא דרך הנקב. וכשמעמידו אינו יכול לעמוד. מפני שנעשה צלול. אבל לא כל כך שיהא נשפך כקיתון של מים. אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה הוא נכפף ונופל.
עד היכן חוט השדרה. פירוש עד היכן כוחו של חוט השדרה להיות הבהמה טרפה בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב. עד בין הפרשיות. עד מקום שהוא מתפצל לפיצולין. וכנגד היריכים הוא מתחיל ליפצל, ויצא ראש אחד לירך זו ואחד לזו. והאמצעי יורד לזנב. ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לשלשה. ולמטה מהן עוד מתפצל. וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשיות הללו, כל מקום שנפסק שם רובו טרפה. ואם למטה מן הפרשיות נפסק, כבר תשש כוחו, והיריכים מעמידין את שדרתו, ואינה מתה בכך. עד פרשה שניה. עד סוף החוט שבין שניה לשלישית. רבינו משה ז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה ה"ג וה"ד], עד היכן הוא חוט השדרה, תחלתו מחוץ לפולין שבתחלת העורף, עד סוף פרשה שניה, שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחת האליה. ושלש פרשיות אלו הן שלשה עצמות דבוקים זה בזה למטה מחליות של שדרה. וחוט השדרה בעוף עד בין אגפים. אבל למטה ממקומות אלו אין חוששין על החוט הנמשך לשם, בין שנפסק עורו בין שנמרך המוח. עד כאן לשון רבינו משה זכרו לברכה. ובהלכות גדולות יש סיוע לפירוש הראשון.
<h2>דף מו.</h2>
[לשון הרי"ף] ולאו היכין היל' וגו'. אלא כרבי חייא דבעי כזית. וטעמא משום דפליגי אמוראי אליביה. רבי זירא אמר כזית במקום מרה ורב אדא אמר כזית במקום שהיא חיה, ואמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. פירוש תלויה ועומדת. נדלדלה. פירוש נעקרה ממקומה הרבה ומעורה בטרפשין וכולה קיימת.
<h2>דף מו:</h2>
דאיגליד. פירוש שניטל קרום העליון והופשט, כמו גלודה דמתניתין [נ"ד ע"א]. סומקא. פירוש שנשארה בקרום התחתון והנה כתמרה אדומה. דאושא. כשנופחין אותה נשמע קול רוח יוצא ממנה. אי ידעי מהיכא אושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא. מושיבין על אותו מקום כנף. גילא פירוש קש. רוקא פירוש רוק. אי מבצבצא. ההוא גדפא או גילא או רוקא, בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם. וטרפה. משום ריאה שניקבה. ואי לא ידעינן מהיכא אושא. פעמים שאינו יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול יוצא. בדקינן במיא דפושרי. מושיבין לריאה כולה במים פושרין, ונופחין אותה בכח. משום דמיכווצא, והנקב נסתם. ואין זו בדיקה יפה. דמטרשי לה, מקשין אותה כאבן. ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בקרום התחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש, ומים הקרים מותחין אותו כשמתקשה. אי מבצבצא טרפה. שמבצבץ המים והוא נושב שדוחה המים. ואי לא כשרה דתתאה אינקיב. ורוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין, ונכנס הרוח בין שני קרומים. לפיכך הוא משמיע הקול.
שהאדימה מקצתה. מחמת מכה. מי לא תניא. בפרק שמונה שרצים בשבת [ק"ז ע"ב]. ושאר שקצים ורמשים, קטנים כגון צפרדעים ודומה להן, שעורן רך. חוץ משמונה שרצים שעורן קשה. שאינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם. ואע"פ שנצרר הדם והאדים העור מבחוץ אין זה לקות. דמתוך שעורן הוא [רך] ממהר להאדים והכא היכי חשבת ליה נקב. וכי תימא להאי שמונה שרצים מדמינן ליה דתניא. בהן בפרק שמונה שרצים [שם]. נצרר הדם. ונאסף במקום אחד, דהיינו האדים העור מבחוץ. ואע"פ שלא יצא. וקרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת. דכיון דהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו לינקב ולצאת. והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור. והכי מפרש לה התם דבהנך דאית להו עור הויא חבלה ובהנך דלית להו עור לא חשיבא חבלה, (חך) [הך] צרירת דם. אלא לא שנא וכשרה. וכן פסק רבינו שלמה ז"ל. (מלך). ואשכחן מאן דאמר וכול'. הוא רבינו חננאל ז"ל. כדי שתיפרך בצפורן. פירוש שתיבש כל כך שתהא נפרכת בצפורן. גילדי גילדי. פירוש קליפות קליפות. חזואתא חזואתא. פירוש גוונים גוונים. ודוקא דהוא גוני דלא מיטרפא ביה, כעין אדומה והנך דלקמן. אין מקיפין בבועי. פירוש בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למיתלי בטבחא. ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה. אין מביאין בועה אחרת להקיף ולקרב אצלה [ולנוקבה] ולראות אם מראה הנקבים שווים, כדאמרינן לקמן [נ' ע"א] מקיפין בריאה. הני מילי ריאה, אבל הכא כיון שנעשית בה בועא אין מראיה ניכר, שעשוי להשתנות כל שעה. ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה. לשון מקיפין, מקרבין זה לזה, כמו אין מקיפין שתי חביות במסכת ביצה [ל"ב ע"ב].
לית להו בדיקותא. שסירכא זו מחמת נקב היא באה. מתוך ששואבת כל מיני משקה, והמשקה נעשה עב בתוכה, ויוצא מעט דרך הנקב, ונקפה ונעשה קרום. כך כתבו הגאונים בתשובתם. ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח, הא אמרן [מ"ח ע"א] קרום שעלה במכה ומחמת מכה, אינו קרום. שסופו ליסתר. שלא כסדרן. כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא, ממעל לאמצעית או מתחתיה. היינו רביתייהו. וזו מגינה על זו. והדרא בריא. מתוך ששוכבת זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחוזק. אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן, והקרום מתפרק ונסתר. וכן הלכה, דליכא דפליג עליה. כך פירש רש"י. ועל פירושו ותשובת הגאונים שאומרים אין סירכא בלא נקב קשה דאם כן נאמר כסדרן להוו טריפה שהרי ניקבה, ואפי' נתרפא קיימא לן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ופירש רבינו יצחק דיש סירכא בלא נקב, ושלא כסדרן סופו לינתק דשליט ביניהו אוירא ואמצעית מקשקשת ודופקת הסירכא ומינקיב. אבל כסדרן אין הפסק ביניהן ואין סופה לינתק ולינקב וכן סובר רבינו משה דיש סירכא בלא ניקב. ואונא באומא הסמוכה לה כדין אונא באונא וכשירה שכך הם גדילות זו אצל זו ואין סופה לינתק כך פוסק רש"י ז"ל וכך אמר רבי יעקב ביר' יקר. ונשאל רבינו האיי גאון ז"ל על אונא דסריכא לאומא הסמוכה לה. והשיב, אית בודאי גאונים ורבנן דאסרי ואית דשרו. ועד השתא איכא דמחמיר בה. והכי אמרי מדויק רבנן ואמרי "דתרתי אוני" דסריכין להדדי כסדרן היינו רביתייהו. ולא אמרו אונא ואומא, לא שרינן אומא ואונא דסריכין אהדדי. ואנן לא סבירא לן הכי אלא חזינא כד סריכא אונא לאומא דאיתא כסדרה כשרה היא, דהא יהבי רבנן טעמא למילתייהו. וכן פסק רבינו משה ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה ה"ה] שמותרת. ורבינו יהודה בי"ר ברזילי ז"ל כתב בהלכות שלו שמותרת, ואשתאילת בימי שר שלום גאון ומר נחשון זלה"ה, והורו בה להיתר. ועינינותא כל היכא דסירכא טרפה. דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. הילכות רבינו משה ז"ל [פי"א מהלכ' שחיטה ה"ז—ט'], המנהג הפשוט בישראל כך הוא, כששוחטין את הבהמה או את החיה קורעין את הטרפש של כבד ובודקין את הריאה במקומה. אם לא נמצאת תלויה בסירכא, או שנמצאת סירכא בין אוזן מאזני ריאה ולבשר שבמקום רביצתה בין בשר שבמקום הצלעות, בין בשר שבחזה. או שנמצאת סירכא מאוזן לאוזן על הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה, הרי אלו מתירין אותה. ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאיזה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה, אוסרין אותה. וכן אם היה מן הריאה חוט משוך ללב או לטרפש הכבד או לכיס הלב או לורדא, בין שהיה החוט מן האום של ריאה בין שהיה מן האוזן, ואפילו כחוט השערה אוסרין אותה. וכן ורדא שנמצאת דבוקה בכיסה או חוט יוצא ממנה לכיסה, אוסרין אותה. וחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר אוסרין אותה.
<h2>דף מז.</h2>
הני תרתי בועי דסמיכין להדדי. קים ליה לרבא דאינן סמוכות, אלא מחמת נקב שהיה בריאה, והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. חדא ומתחזיא כי תרתי. ואם אחת היא ונראה כעין סדק באמצעיתה ונראית כשתים. בזענא להו. באחת מצידיה. תלתא מימינא. דבהמה, והיא לימין הטבח. וכשהיא תלויה ברגליה ובני מיעיה כנגד הטבח. ורבינו חננאל ז"ל פירש.0...
<h2>דף מז:</h2>
[שנשפכה כקיתון. בשר הריאה] שנימוחה בתוך הקרמים שלה, ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה, כשרה. והוא דקיימא סמפונהא. היכי עבדי דידעינן שלא נימוחה אחת מהן. [צעא] דקוניא. פירוש קערה של חרס המחופה באבר, שחלקה היא ונראית יפה יפה. ושפכינן ליה בגווה. פירוש קורעין הקרום, והכל (שופכין) [נשפך] בתוכו. שורייקי חיורי. פירוש חוטין לבנים. [טרפה. דאז ודאי נראה] שמיחוי הסמפונות היא. נימוקה. נתרוקנה מאיליה במקצתה ואינה נשפכת כקיתון. אבל [במקצתה לא] נשאר כלום.
<h2>דף מח.</h2>
שלחופית. פירוש הוא הקרום שהוולד מונח בתוכה. ולקמן בפירקין [נ"ה ע"ב] תניא, היא האום היא הנקראת (טרפרת) [טרפחת] וגם שלחופית. שלשה רגלים וכול'. ובשני רגלים לא אמרו להם כלום. ובשלישי עמדו למנין ורבו המתירין והתירוה להן. הסמוכה לדופן. פירוש דבוקה לצלעות. אין חוששין. שמא ניקבה. אלא תלינן לריעותא בדופן. דאמרינן דופן זה מכה היתה בו, וכשחיתה קלטה הריאה אצלה. העלתה. הריאה. צמחים. פירוש סביבות סמיכתה לדופן, הואיל וחזינן ביה ריעותא תלינן למכה בדידה. דחליש פומא. פירוש פיו חדוד ודק וחותך יפה, שלא יקרע קרום הריאה במושכו אותו מן הדופן. ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה. דקרום עלה בה וסתמה. מי אמר רב נחמן הכי. העלתה צמחין חוששין לה, מכלל [דאי] (ד)פשיטא ליה דניקבה הריאה לא מהניא סתימת דופן. התם במקום רביתא. פירוש במקום שהריאה והדופן גדילין כאחד וסמוכין תמיד, דלא מיפקרא ההיא סירכא. הילכך כשרה. וכי אמר רב נחמן חוששין לה, ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה.0...
<h2>דף נג.</h2>
[ומקמי דלישקליה לסחופי קטליה. שקודם] (שירים) [שהרים] ידו מגופה של בהמה הכהו אדם בסייף ונשארה ידו בגוף הבהמה. אי נמי קטליה. כגון שחתכו את ידו, ומתה דקאמר מיתת האבר שנחתך. ויש מפרש אם מתה הבהמה, שדרס אותה, או שנשחטה קודם עקירת הצפורן, כשרה. דלא שדי זיהרא כי אם בעת שמגביה צפרנו ממנה והוא בחיים, וזו כבר מתה היא. ונמצאת צפורן. תלושה וחתוכה בגפו. נתחכך. השור, וצפורן זו בכותל היתה. אימור כלבא. והא אמרן אין דריסה לכלב, דאין לו ארס. על. ארי ואתיב בינייהו. וישב שם. שלמא הוא דעביד. עשה שלום עמהם כדרך כמה חיות שעושות תרבות עם בני אדם ובהמה ואין מזיקין. נח רוגזיה בהני, ולא חיישינן לדריסה באחריני. מקרקרין. גועות. לשון געות [הוא צעקה] בשוורים. דמבעתי אהדדי. כשם שהם נבעתים ממנו כך הוא נבעת מהן ואין לחוש.
<h2>דף נג:</h2>
חוששין לספק דרוסה. רבינו משה ז"ל [פ"ה מהלכ' שחיטה ה"ח] כל מקום שאמרנו חוששין לה, שוחטין את הנטרף, ובודקין כל החלל שלו, מכף הירך עד הקדקוד. אם נמצאת כולה שלימה מכל מיני טריפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת. ואם נמצא בה רושם הדריסה הרי זו טרפה ואסורה מן התורה. כי ממסמיה קועיה דמא. פירוש מלוכלך גרונו בדם, כדאמרינן בהגוזל [ב"ק קי"ז ע"א] שמטיה לקועיה. דרוסה שאמרו. כגון ספק דרוסת ארי, או שראהו שדרסהו ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. צריך לבדוק. גבה וכריסה וצידה, כל שכנגד בני מיעיה. ואם האדים בשר זה, זהו ארס וטרפה, שסופו לשרוף עד שינקוב בני מיעיה. ואם לא האדים הבשר אין צריך לבדוק במקום אחר, שאין דריסה אלא כנגד בני מיעיה. דלא מיטרפא במקום אחר. נתמסמס הבשר. רבינו משה ז"ל [שם ה"ט], אם נימוק הבשר כנגד בני מיעים עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מן החבורה רואין אותו הבשר כאלו [חסר וטריפה. רואין אותו כאילו] אינו. ואם יש בו טרפות דנטול כולו, כגון צומת הגידין, טרפה, דהא נמי כנטול דמי. תלחי תלחי. פירוש מתפרקת, ונופלין ממנה חתיכות. מדרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר כל שהרופא גורדו מן החבורה קרי המססה, וכאילו אינו והויא ליה ריאה שחסרה. בקוץ עד שתינקב לחלל. אבל הגיע לחלל יש לחוש לומר ניקבו הדקין. ובבדיקה אי אפשר, מפני שאין נקב דק ניכר בהן. ובסימנין. פירוש דרוסה בסימנין. כשנתאדמו הן עצמן. אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מיטרפא, דרוב סימנין קשין הן ואין ארס שולט בהן. אבל כשהאדימו הן עצמן הרי נגלה ששלט בהן. מכפא דמוחא. פירוש כף הגולגולת, דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנין. ולמעלה פירשתי.
<h2>דף נד.</h2>
מתניתין. ניקבה הגרגרת. פירוש בלא חסרון איסר, כדמפרש. או שנסדקה. פירוש לאורכה, וכדאמרינן [מ"ה ע"א] אם נשתייר ממנה משהו למעלה ולמטה. נפחתה הגולגולת. פירוש העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום. ונשתייר ממנה כל שהו. ורבינו שלמה ז"ל גריס "כזית". וכבר אוקימנא הילכתא לעיל [מ"ו ע"א] דבעינן כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. זה לתוך זה. פירוש שסמוכין הן ודופני שניהן אדוקין סביב, ובאמצעיתן הן נקובין זה לזה. ואם חזרו וניקבו במקום אדיקת דפנותיהן ואין הנקב נראה לחוץ אלא זה לתוך זה כשרה, דהא להדדי נמי שפכי. ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנין מחוברין בבשר. ניטל האום. פירוש בית הרחם של בהמה נקבה, שהוולד מונח בתוכה. חרואתא בידי שמים. מפרש בגמרא שצמקה הריאה שלה בידי שמים, כגון שנבעתה בקול רעם וברקים. חרותה. פירוש קשה כחריות של דקל. ובגמרא [נ"ה ע"ב] מפרש מנא ידיע [אם בידי שמים אם] בידי אדם. הגלודה. פירוש שניטל עורה מחמת מלאכה ולא נשתייר ממנה כלום. ובגמרא [שם] מפרש כמה ישאר מן העור ותהא כשרה.
<h2>דף נד:</h2>
גמרא. בוקא דאטמא. פירוש ראש עצם קולית הירך. דשף מדוכתיה. פירוש שקפץ ממקומו, מחור שבעצם האליה שהוא תחוב בו. בוקא. פירוש כמו בוכנא, עגול ראשו ותחוב בו, כעלי זה התחוב בחור המכתשת. דאיתעכל ניביה. פירוש נתאכלו ניביה [טריפה], כלומר אם שף מדוכתיה ונתעכלו ונרקבו הגידים שתופסין אותו שלא יזח ממקומו. אבל אם לא נרקבו הגידים אלא עומדין במקומן כתקנן כשרה, לפי שיכול להחזירם ולהתרפאות, הואיל והגידים קיימין. רבינו משה ז"ל [פ"י מהלכ' שחיטה ה"ג], אם נתאכלו ניביו, הן היתירות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו, הרי זה טרפה. ואם לא נתאכלו מותרת. כאיסר האיטלקי. פירוש שיעור משקל ארבעה גרעינין של שעורין, והוא עגולי. דינארא קורדינא. אותו שהיו מכירין. ומהרי אררט הוא. רבינו משה ז"ל, קד דכרנא מראת אין מקדאר אל איסר וזן ד' חבאת שעיר וג'לטה עלו נסבת וזנה ושכלה (מואור) [מדור]. [תרגום מערבית. כבר הזכרנו כמה פעמים כי שיעור האיסר משקל ד' גרגרי שעורים ועביו לפי יחס משקלו וצורתו עגול]. [לשון הרי"ף] אמר אביי והוייה. האי איסר. כמעתה זוטרתי. מת'ל קו' [—כאמרם (ב"מ ק"ב ע"ב)] אסתירי מאה מעי מאה מעי אסתירא. דמשתכחא בין פשיטי. בין פלוס [—מעות]. פומבדיתא. פירוש היא עיר בארץ בבל. פתוראה. פירוש שולחני היה, והיו לפניו מטבעות הרבה. ובעי למיקם מקמיה. ביקשתי לעמוד מפניך כדי לחלוק לך כבוד. אין בעלי אומנות העסוקין במלאכת אחרים. והוא היה משתכר בשל אחרים למחצה, וצריך ליזהר ולתת עיניו שם, ולהשתדל עם העוברים ולשאל מה צריכים. והכי תניא בתוספתא [ב"מ פ"ד] המושיב את אחרים בחניות למחצית שכר, אם היו אומן לא יעסוק באומנותו. כסלע יתר מכסלע. היכא דשיעורו [מ]דרבנן כסלע, כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת. דתנן כמה חסרון וכול' ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלוא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, אמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטריפה. ואמרינן בבכורות פרק אלו מומין [ל"ז ע"ב], כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע. סלע מצומצם קאמרינן, דכי הוי סלע דינו כיתר מסלע וטרפה. כאיסר כיתר מאיסר. גבי מתניתין דתנן עד כמה תחסר ונימא דאכתי כשרה היא, דהא [גבי] אלו כשרות קיימא, וקתני עד כאיסר. כיון דהויא כאיסר הרי היא כיתר מאיסר וטרפה. אלמא קסבר. הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה, לאו עד בכלל, אלא כאיסר עצמו טרפה.
<h2>דף נה.</h2>
בסומכיה. פירוש בקצה העבה של טחול. בקולשיה. פירוש בקצה הטחול הדק. כעובי דינר של זהב. שלא ניקב. לקתה בכוליא אחת וכל שכן בשתיהן. רבינו משה ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הכ"ו], וכן אם לקתה הכוליא, והוא שיעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים. שאם תאחוז במקצתו יתמסמס ויפול. והגיע חליה עד הלובן שבתוך הכוליא, הרי זו טרפה. לקתה בכוליא אחת. וכל שכן בשתיהן, פירוש כגון מליאה מוגלא. אמרי במערבא והוא דמטי לקותא במקום חרץ. פירוש מקום שהגידים מעורין שם, והיא אמצעית הכוליא. מוגלא כשר בריאה, כדאמרינן בפירקין [דקיימן צימחי צימחי טינרי טינרי].
